מודל החינוך האישי

החינוך האישי הינו תכנית חינוכית פורצת דרך שפותחה והופעלה לראשונה בבת ים. כיום התכנית מיושמת בערים ובבתי ספר רבים בכל רחבי הארץ.
כל מוסד חינוכי שמאמץ את התכנית הופך בהדרגה להיות חלק מקהילת הפיתוח שלה, וכך תורם ליצירת מודלים שונים וייחודיים.

הנחת היסוד של התכנית:

  1. כולנו חזקים בתחומים מסוימים, ובינוניים או חלשים בתחומים אחרים. מציאת אזור החוזק, טיפוחו והבאתו לידי ביטוי, יכולה להעניק חווית הצלחה ולהעצים את תחושת הערך העצמי.
  2. אזורי החוזק האפשריים, רבים ומגוונים, ומשתרעים הרבה מעבר להיצע של תכנית הלימודים הבית הספרית. מי שחלש במתימטיקה יכול להבריק בגינון, ומי שבינוני בלשון יכול להצטיין בציור.
  3. החינוך האישי מתמקד בליווי הילד במסעו למציאת והגדרת אזורי החוזק שלו. זאת על ידי שני יסודות עיקריים: 1. יצירת קשר אישי וקרוב עם מבוגר משמעותי . 2. יצירת סביבה פדגוגית התומכת במימוש הפוטנציאל הגלום בכל ילד.

ארגז הכלים של החינוך האישי:

חינוך אישי למורים

כדי ללוות ילד במסעו באופן תומך ומצמיח, על המורה לחוות בעצמו את תחושת המימוש והגילוי. בית ספר שמאמץ את שיטת החינוך האישי, מעודד את מוריו למצוא ולממש את אזורי החוזק שלהם ולפעול דרכם. מורה בעל ערך עצמי נמוך, שחווה תסכול, יתקשה מאוד להעצים ילדים.

חוזה אישי

מנוסח ונחתם בין הילד לחונך והורי התלמיד, ומלווה במסגרת מעגלי השיח

חונך אישי

המורה הופך לדמות משמעותית עבור הילד. הוא מקיים איתו שיחות אישיות ומחובר למעגלי חייו השונים – משפחה, תנועת נוער, מתנ”ס, או רווחה.

מעגלי שיח

כל ילד משתייך לקבוצת תמיכה שנפגשת כל בוקר. במסגרת הקבוצה הוא מנסח את מטרותיו ובודק את תהליך הגשמתן לאורך זמן.

תוצאות מצופות

החינוך האישי מעלה את הדימוי העצמי והחברתי של התלמיד וכן את הישגיו הלימודיים. התהליך משפר את האקלים החברתי מפחית את האלימות, והדימוי היישובי משתנה לטובה. תכנית החינוך האישי רואה את התלמיד כחלק מהסביבה המשפחתית והחברתית בה הוא חי. לכן התכנית דורשת עבודה משולבת בין מערכות החינוך (הפורמאלי והבלתי פורמאלי) מערכות הרווחה וגופים מתנדבים. מטרת שיתופי פעולה אלו לגרום לתיאום ואיגום משאבים בין כל השירותים הניתנים לתלמיד ולמשפחתו ע”י המערכות היישוביות.